ראיון אישי/ אבישג רוזנברג "תמיד יש מקום לתיקון" "בניינים חדשים מתמוטטים", תערוכה חדשה של עינת עריף ויוסי גלנטי, בגלריה השיתופית אגריפס 12 "תערוכת יחיד זוגית" -  כך מגדירה האמנית עינת עריף את תערוכת הצילומים "בניינים חדשים מתמוטטים", שבה יוצגו עבודות משותפות לה ולבן זוגה לאמנות ולחיים, האמן יוסי גלנטי. "אנחנו עובדים יחד כבר עשר שנים", היא מספרת, "אבל גם לחוד. אנחנו יוצרים יחד, אבל לכל אחד מאיתנו יש את נקודת המבט הפרטית שלו ואנחנו מציגים גם בנפרד"."בתערוכות המשותפות אנחנו מתעסקים בנוף האורבני והאנושי שסביבנו", אומרת עריף. "אנחנו מתבוננים באופן שבו האדם בא לידי ביטוי בנוף האורבני. גם אם יש לנו פריים עם נוף פתוח, תמיד יש בו מעורבות אנושית, שהו מתוך הפציעה של האדם את הנוף תמיד ייראה."אנחנו מצלמים בעיקר בירושלים, אבל לא רק. המצלמה נמצאת איתנו דרך קבע, וכשאנחנו קולטים משהו, אנחנו עוצרים ומצלמים. אנחנו מסתובבים הרבה בעיר וחרדים ממה שהולך כאן, מהבנייה המסיבית. מכאן הגיעה הכותרת של התערוכה – יש משהו אפוקליפטי באופן שבו העיר מתפתחת. משהו לא טוב קורה כאן."המבט שלנו מנסה לאתר את הסדקים גם על פנים של בני אדם וגם על בניינים ובנוף. יש לנו, למשל, צילום של זוג מתחבק. המבט שלה קפוא, יש בו משהו מצמית, מעורר חרדה. הניוון של הרגש האנושי מושפע מהנוף החיצוני, אבל הניוון גם בונה את הנוף, זה ביצה ותרנגולת. לא ברור איפה הכל התחיל, אבל קשה לעצור את הסחרור. אנחנו מנסים להביא למתבונן את המבט שלנו, לעורר תחושה לא יציבה כדי שאנשים ישאלו את עצמם שאלות ומתוך כך ייבנה משהו, למרות שאני מתלבטת בעצמי אם אמנות יכולה לשנות את העולם. אבל אנחנו מרגישים שזה התפקיד שלנו: להצביע על משהו שאחרים אולי לא מבחינים בו".מי האחראים למצב שאת מתארת?"יש כאן צירוף של הרבה מרכיבים. הראשי שבהם הוא העובדה שהמקום נשלט על ידי בעלי הון. מעבר לזה, הדמוקרטיה הולכת ונחלשת, והנשמה נעלמת. היא מפציעה בנקודות עדינות, ואנחנו רוצים להאיר את הנקודות האלה. המבט שלנו הוא לא רק אפוקליפטי, יש בו גם תקווה. בכל פריים יש משהו אסתטי, אבל המשיכה אליו היא לא רק בגלל האסתטיקה, אלא גם בגלל התוכן של הדברים, הנשמה. אנחנו מאמינים שתמיד יש מקום לתיקון".עריף וגלנטי נולדו וגדלו בירושלים, ולמדו במכללת הדסה. גלנטי, בעל תור שני בתולדות האמנות, מלמד כיום במכללה. מאז 1998, הם מציגים יחד ולחוד. " לאמנים קשה לעבוד בשיתוף", מודה עריף, "יש את העניין של האגו, ולכן חשובה היצירה הפרטית של כל אחד מאיתנו". אבל למרות הקושי, נראה שהשניים נמשכים לעבודת צוות – את התערוכה שלהם הם מציגים בגלריה השיתופית אגריפס 12, שהם בין מייסדיה. "כדי להיות מסוגל לעבוד עם עוד 15 אמנים בגלריה, דרושה הנמכה של האגו. בגלריה אנחנו לא מוכרים עבודות, אנחנו משתדלים לשמור עליה כחלל נקי ליצירה, שהעשייה לא תושפע מדברים חיצוניים. בזכות זה, לאמנים החברים בגלריה יש חופש יצירה והרבה דברים ניסיוניים קורים בה". עינת עריף ויוסי גלנטי, "בניינים חדשים מתמוטטים". 26.1-19.2. גלריית אגריפס12, רח' אגריפס 12 עכבר העיר, 24.1.08-18.1.08, עמ' 42  

מתחת ליציע המזרחי
ספק אם האוהדים השרופים של ביתר ירושלים ביקרו במיצב באיצטדיון טדי, אבל ככה זה בירושלים: סצינת האמנות מתעוררת בחללים לא מהוקצעים באזור התעשייה תלפיות, ברחוב אגריפס, בשכונת נחלאות. ...מבנה אחד ששינה את ייעודו ונהפך מדירת מגורים אינטימית לחלל תצוגה נמצא ברחוב אגריפס 12 במרכז העיר. למיתולוגיה של המקום – שנוצרה בזכות העבודה המפורסמת רחוב אגריפס של אריה ארוך – אין נוכחות ביום-יום של הרחוב הוותיק. יש בו תנועה ערה של אנשים שיוצאים מהשוק או נכנסים אליו, כלי רכב והמולה. אם העוברים והשבים היו מרימים את ראשם למעלה ורואים את השלט המודיע על קיומה של הגלריה, אולי היו מתפתים לעצור לרגע, להכנס פנימה, לראות את תערוכת התצלומים הקסומה סלון סתיו, שבה מוצגות עבודות של 37 אמנים מקומיים. חלק גדול מהתצלומים צולמו על ידי האוצרים, עינת עריף ויוסי גלנטי. אבל הם לא עושים זאת. מי שמגיע לכן בא במיוחד. כמעט אין מבקרים אקראיים ואני גם לא בטוחה שזה קהל היעד שלנו אומרת ורד אביב, אחת מ- 18 האמנים הירושלמים שהקימו את הגלריה ומנהלים אותה. היה חשוב לנו להתמקם במרכז העיר, אבל מרכז העיר עדיין לא נכנס פנימה. יש איזושהי תפישה שמשהו בהתפוררות של ירושלים מתחיל להיאסף בחזרה. יש נסיונות להחיות מחדש את המרכז, את השוק. יש קרנות שעוזרות לסטודנטים במימון שכר הדירה, כדי שיבואו לגור בעיר. גם אנחנו החלטנו להחזיר את האמנות לפה.החלל לא מנסה להסתיר את היותו דירה. להיפך, בכניסה יש מטבחון קטן עם מקרר, בסלון שטיח אדום. מכיוון שמדובר בגלריה שיתופית, שמופעלת על ידי קבוצה של אמנים, האמנים עצמם הם אלו שמקבלים את פני הבאים. כל אלה הופכים את הביקור בגלריה לחוויה כמעט משפחתית. בסוף שבוע ממוצע, אומרת אביב, מגיעים לגלריה 15-30 מבקרים. ואכן, בדיוק יצאה מהמקום קבוצה גדולה של מבקרים בהנחייתו של אמיתי מנדלסון, אוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. אחר כך באו מבקרים בודדים, שהתבוננו בעשרות התצלומים שממלאים את הקירות, מנסים ליצור תמונת מצב של המציאות הישראלית באמצעות תלייה צפופה כמו זו שאפיינה בעבר את חללי התצוגה בפאריס שכונו סלונים... דנה גילרמן, הארץ, 25 במאי 2006

הוי, ארצי מולדתי
עינת עריף ויוסי גלנטי מארחים באגריפס-12 תערוכה רבת משתתפים של צילומים, ובהם אלמנטים ישראלים שונים. בצילומיהם של המארחים מזדקר לעין דווקא אופן השימוש בצבע.עשרות אמנים מציגים בימים אלו בגלריה השיתופית אגריפס-12. את התערוכה מארחים עינת עריף ויוסי גלנטי, העובדים כאמנים עצמאים ועובדים גם במשותף זה כשבע שנים (קירות הגלריה, יש לציין, מכוסים עד אפס מקום, מה שמבטיח חווית צפייה ממושכת, ומי שרוצה באמת להפנים את מכלול היצירות ראוי שיקדיש לביקור זמן ניכר).צילומיהם של היוצרים השונים מציגים כולם תמונות מארץ ישראל: מדורה בלג בעומר, חתונת אדמור. מכנה משותף ברור של התצלומים הוא הדמויות האנושיות המופיעות בכולם, והופכות את הנוף לרקע, לחלק החשוב פחות. הדבר לא תמיד פועל לטובת היצירה. לפעמים נראה שתמונת חיים שגרתית נתפסה במקרה בעדשת המצלמה ונאנסה להפוך ליצירת אמנות. על התחושה הזו מכפרות תמונות התופסות רגעים נדירים – מצבים של שבריר שנייה, שאיש לא היה הוזה בהם אלמלא המצלמה תיעדה אותם ברגע הקצר של קיומם. כזו היא יצירתו של אילן ספירא, שתופס ילד בים כשעל כתפו משתובב תוכי. הבהלה מלוות הצחוק של הילד והתוכי שעומד להשתחרר מכתפו מעידים על כך שהיתה כאן תפיסה אמנותית.עבודותיהם של עריף וגלנטי עצמם תופסות חלק ניכר של התערוכה ומפגינות מקוריות מרעננת. כמעט כל התמונות שלהם מבקשות את הצופה לעיין היטב בכל פרט ופרט, ולא להתמקד רק באובייקט שבקדמת הבמה. דוגמה לכך היא הצילום של דג זהב באגרטל מוארך, הנח על מצע כתום ומאחוריו טיפות גשם זולגות על חלון. לצד תחושת המטען האסוציאטיבי והסמלי, אלמנט חזק בתצלומים של עריף וגלנטי הוא השימוש בצבע דומיננטי, לרוב בגוני אדום וכתום. מפתיע לגלות באיזו עוצמה יכולים צבעים לעורר תחושות ספציפיות לחלוטין, תלויות תרבות. כשהרקע מטושטש יותר, למשל, הצבעים האדומים מזכירים את פרסומות הקוקה-קולה הישנות. בכלל, כשאדום בולט בתמונה הוא מסגיר תשוקה רומנטית לכל מה שהוחלף בחדש וטכנולוגי יותר; תמונת המיני-מיינור (על רקע שמים שייפתחו עוד רגע בגשם סוער) מעלה תחושה עזה של חוויה מהעבר, אף שהצבע האדום הבוהק של המכונית הוא דווקא הדבר היחיד שאינו מסגיר את גילה. בין כל הקור שברקע, צבעה הבוהק של המכונית מעורר חמימות מדהימה, המתנגשת בעינו של הצופה עם מזג האוויר הקונקרטי שנתפס בעדשת המצלמה.
ליאם אקשטיין, עכבר כל העיר, 18 במאי 2006

סלון ישראלי לצילום – גלריה שיתופית, אגריפס 12, ירושלים לקפסולה מרוכזת להדהים של ישראליות יש לחדור לחצר ברחוב אגריפס בירושלים, שבה פתחו עינת עריף ויוסי גלנטי סלון במובן הישן של המילה. הם מזמינים אל סלון תערוכתם בגלריה אגריפס 36 צלמים נוספים, וכולם מצטופפים על הקירות, כמו בסלונים מהמאה ה- 19, בבליל מכוון של סגנונות ומסגרות. התוכן והצורה עוסקים בצילום הישראליות ברבדיה השונים. בין תצלומיהם של עריף וגלנטי, שחלקם הם תיעוד וחלקם הם אסתטיות לשמה, פזורים צילומי המוזמנים...
עוזי צור, הארץ, 12 במאי 2006  

אני רוצה מכונית
בסוף השבוע נפתחה בגלריה השיתופית אגריפס 12 בירושלים תערוכה תחת השם סלון ישראלי לצילום. בתערוכה מוצגות כ- 50 עבודות של בני הזוג עינת עריף ויוסי גלנטי, העובדים יחד ולחוד. כמו כן יתארחו בה 35 צלמים נוספים ושני אמני וידאו, כולם מביאים בעבודתם מבט אישי של הישראליות הבלתי נדלית. אופי ושם התצוגה מחקים את מסורת התצוגה הפריזאית, הסלון לאמנות, כאשר התמונות תלויות לגובה ולרוחב ומקצה לקצה, כדי ליצור שפע חזותי. ריבוי הסגנונות בתערוכה יוצר רב שיח עשיר בקולות, המאפשר לנו ליצור מיפוי תרבותי הנצפה ממספר גדול של נקודות מבט, אומרים בני הזוג.
יהודית יהב, ידיעות אחרונות, 30 באפריל 2006

טעם לפגםהסלון הישראלי לצילוםמציג בצבוצים של עליבותעם הזמן, פתאום אני מבינה את חוסר הברירה של הריקבון, אמרה לפני חצי שנה הצלמת-אמנית עינת עריף-גלנטי בראיון עיתונאי. העובדה שאני מבינה זאת גורמת לי לקבל אותו ואפילו לאהוב אותו, והריקבון הופך נורא חושני בעיני.כדי לבדוק אם גם אחרים חשים כך מציגים עריף ובעלה, יוסי גלנטי, את הריקבון בתערוכה הקרובה של הסלון הישראלי לצילום, שתיפתח מחר באגריפס 12, גלריה שיתופית. בתערוכה מוצג ריקבון מפורש ומרומז, וכדרכו של ריקבון, הוא פושה גם באחרים. בני הזוג עריף-גלנטי מציגים בתערוכה כ- 50 מעבודותיהם, ומארחים אמנים נוספים: 35 צלמים ושני אמני וידאו, רובם מקומיים וחלקם פועלים בחול.

הסחות סלון בתערוכה סלון ישראלי לצילום, שתיפתח בגלריה אגריפס 12 בירושלים, ישתתפו 37 צלמים המציגים את פניה של הישראליות. אנחנו לא מאוהבים במה שקורה סביבנו, אומרת האוצרת עינת עריף, אבל אנחנו כן רוצים להתאהבהתערוכה סלון ישראלי לצילום, שתיפתח בשבת בגלריה אגריפס 12 בירושלים, מתייחסת למסורת התצוגה הפאריסאית, הסלון. היא מארחת מספר רב של משתתפים (37) ומחקה את אופן התלייה שהיה נהוג באותם סלונים יוקרתיים, שם היו התמונות תלויות לאורך ולרוחב, במטרה ליצור שפע חזותי ותוך המנעות מכללי התצוגה השגרתיים. אך נדמה שיש בהצהרה על ההשוואה משהו אירוני. צילום ישראלי אינו ציור צרפתי אנין ונפעם, ירושלים היא לא פאריס וכבר מזמן נפרעו כל אופני התצוגה המסורתיים.

אוריםטבע, דיאלקטיקה, יהדות: שלוש פרספקטי לפירוק האור בתערוכה במוזיאון ישראל....גם עינת עריף-גלנטי ויוסי גלנטי תוקפים את האור הטבעי מנקודת מבט בלתי רומנטית בעליל. בעבודה תווך מציגים השניים שלושה תצלומים העוסקים בשילוב שבין אור וחומר. בתצלום אחד שמואר באופן הזוי, נראית ערמה פרומה של ספרים יהודיים המוטלים במעין כאוס; בתצלום אחר מוצגת מכלאה צפופה וחשוכה של כבשים הטובלת בזרקור של אור. הכבשים החשוכות-מוארות, תולות מבט נוגה במצלמה הניצבת מחוץ למכלאה, בחופש; בתצלום השלישי מוצגת קשת צבעונית קיטשית, מעשה ידי טבע, מעל שדות חרוצי תלמים מעשי ידי אדם. הקשת, הכבשים וערימת הספרים מציגות כל אחת בדרכה, שילוב קשה ואלים בין אור וחומר.

עינת עריף ויוסי גלנטי נוהגים לצלם ביחד ולחוד, והתערוכה הנוכחית שלהם בגלריה אגריפס בירושלים מוגדרת על-ידם 'תערוכה זוגית'. בתערוכה כ-40 צילומים בגדלים שונים, חלקם מעובדים במחשב, שמהווים יחסי-גומלין בין בני הזוג ומרחב המחיה הקרוב אליהם: נוף עירוני ונוף פתוח, בתוך הבית ומחוצה לו. עינת עריף-גלנטי (30) היא בוגרת מכללת הדסה בירושלים ויוסי גלנטי (40), הוא בוגר המכללה ומרצה בה, ובימים אלו הוא מציג גם תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה. גלריה אגריפס היא גלריה שיתופית שמנוהלת על-ידי 17 אמנים.

מחר, יום שבת, תיפתח בגלריה אגריפס-12 תערוכה משותפת לשניים מהאמנים המבטיחים שבחבורה העומדת מאחורי הגלריה השיתופית הזו – יוסי גלנטי ועינת עריף-גלנטי. נראה שכוכבם של השניים, בני-זוג בחיים ולעיתים גם באמנות, דורך לאחרונה. גלנטי מציג בימים אלה גם במוזיאון הרצליה האנין, ועריף-גלנטי עתידה להציג שם בחודש מרץ. בתערוכה באגריפס הם מציגים כארבעים צילומים שנעשו במגוון סגנונות צילום: גדולים, קטנים, ישירים, מעובדים באמצעות מחשב. כל הצילומים, מלבד אחד, צולמו בישראל, והם מתעדים תפנימים ונופים עירוניים וטבעיים, מתורבתים ופראיים. אחד הדברים הבולטים בתערוכה הוא ריבוי דרכי ההתבוננות. גם שמה של התערוכה, מת הנרטיב, מצביע על רעיון זה. זהו משחק מלים בין מות הנרטיב (עלילה) ובין המושג מטא-נרטיב- סיפור על. כך נוצרת בניית רצף מתוך שבירת רצף, אלה פוסט מודרניזם. התערוכה תוצג במהלך שבועיים וחצי בלבד....

 בתצלום הצבע של עינת עריף ויוסי גלנטי נמסים מופיעים בקדמת הנוף של רכס גילה קטעים מומסים, היוצרים תחושה של מודל מלאכותי בנוף, נגוע באפקט קדושה זולה....

"... היצירה של יוסי גלנטי ועינת עריף, המצלמים אתרי בנייה שוממים, נטושים, מבודדים, מצב אקזיסטנציאליסטי מעורר הזדהות... "