תערוכת החברים החדשים בבית-האמנים היא הטובה ביותר שנראתה במסגרת זו זה זמן רב... עבודות מעניינות נוספות הן של יוסי גלנטי, המציג חמישה ציורים/ עיבודי מחשב שמציגים פן קטסטרופאלי של הדמות האנושית. העבודות קשות, בוטות וצבעוניות ומתארות עולם שלאחר אסון אקולוגי. גלנטי נוקט עמדה מוסרית ומצליח לא ליפול למלכודת הבנאליות....

  שני בוגרי המחלקה לצילום במכללת הדסה, יוסי גלנטי ומיכאל קורז מציגים יחד שתי סדרות של צילומי צבע שלכאורה רחוקים מאד זה מזה באופיים אבל דווקא המשותף ביניהם נראה בעיני הדבר הרלבאנטי ביותר לגביהם. ראשית, מבחינה טכנית מבוצעים הצילומים המטופלים האלה בצורה מקצוענית לגמרי. אצל שניהם אין היסוסים והטיפול בקומפוזיציה ובצבע רחוק מלהיות סטודנטיאלי. אבל גם באופן עקרוני יותר, שניהם פועלים על גבי המשטח החלק של התקשורת. הבעתיות, תשוקה ופיתוי התחלפו אצלם במקריות, אקסטאטיות, תועבה וכח משיכה צרכני. הדימויים אצל גלנטי מקוטעים, הדימויים של קורן מרכזניים, אך בשניהם הדימוי הוא חלק מתהליך העומד על סובייקטיביות חצויה, הזדהות לא ממורכזת, כשהצילום הוא הקפאה של רצף איוויים שלא ממומשים, שלא יכולים להגיע לעולם לידי סיום. אצל שניהם אין בעצם שום אופציה לחדור את פני השטח. אצל קורן הדבר נעשה באמצעות הסתרת ראשי הדמויות במסכות, אצל גלנטי הקומפוזיציה הלא-הירארכית היא שמקפיצה הכל החוצה. סטיילינג הוא האמצעי להעברת המסר, הוא המסר עצמו ועולה השאלה, האם אפשר למצוא בעבודות האלה היפוך שיהפוך את הצילום לכלי שלא משרת את האידיאולוגיות הפרסומיות-צרכניות, שבשפתן הן מדברות. נקודת השקה נוספת בין השניים הוא סינדי שרמן. שניהם כנראה מאד אוהבים את שרמן והאהבה הזאת לפעמים הופכת להערצה עיוורת שגובלת בחיקוי במקרה של קורן, מסכות הדוב מאזכרות בצורה ברורה עבודות מוקדמות של הצלמת האמריקאית ולגלנטי יש כנראה משיכה לעבודות מאוחרות יותר של שרמן שמוציאות מהפסולת הצרכנית את הקישקע....... יוסי גלנטי מתעסק בחיים בזבל. העדויות של החיים נמצאות בכל אותם מוצרי צריכה, לאחר שנצרכו ולפני שנתכלו. מיכל של שמפו טימוטי אמנם מציין שלא נעשו ניסויים בחיות כדי להנפיק את המוצר, אך עדיין אין בגישה הפוליטיקלי-קורקט הזאת כדי להסוות את שיתוף הפעולה של המוצר בחגיגה הכללית. גלנטי לוקח קומפוזיציות של טבע דומם קלאסי, כמו פינת שולחן עם ספל קפה, ז'ורנאלים וספר, בדומה למסורת הוניטאס הנוצרית , שתיארה את העולם המתכלה כעדות לכך שהכל חוזר לעפר ואפר. אלא שחומרי לוואי של זיקוק נפט לא הופכים לאפר, אלא לפסולת. דימוים ויזואליים גם הם הופכים לפסולת, לטייק-אוויי הנצרך מהר אך קשה לעיכול, לבטריות שמבטיחות שיעבדו לנצח (בפרסומת הדובים הממוכנים הנצחית), אך למעשה גם הן נידונות בסופו של דבר להגיע לפח. בכל העבודות מופיע חוט צמר אדום שזור בצורה אקראית לכאורה כמוטיב שמגבש את העיסות המגובבות. מוטיב צורני חיצוני שכזה מרגיש כמה שבעצם אי אפשר לאחות בצורה בהירה את שלל הדימויים שהופכים לדגם מטושטש. בתוך פח הזבל הפוטוגני מצא גלנטי כיתובים באנגלית שהתאימו לרוח הדברים הכללית: טיפוס חלקלק, איך להצליח ב..., חופש.... כמו כן, ישנם אזכורים לרייגן ולבוש, שקצת מעוררים תחושה שהביקורת שלו על חברת הצריכה איננה תוצאה של חוויה אישית והתייחסות אליה, אלא תגובה לאמנות, שהיא עצמה כבר ביקורתית ושאיתה מזדהה גלנטי. אימוץ של ביקורת הוא טאקטיקה חלשה הרבה יותר מביקורת ישירה, ואולם משום כך את דמותו של בוש כדאי להשאיר לדיינה קארווי.                                                                         עינת ענבל, כל העיר, א' בטבת תשנג, 25.12.92