לחצו כאן

מתחברת בקטנות
חובבי אמנות שהתרגלו לחללי תצוגה בדירות קרקע ריקות ולבנות עלולים להרגיש מוזר בגלריה גולקונדה ששוכנת בקומה ה- 11 של בניין משרדים ברחוב פריש בתל-אביב. ביציאה מן המעלית מקדמת את פני הבאים מצלמה במעגל סגור. צלצול באינטרקום גורם לדלת הזכוכית להפתח בזמזום. היא נסגרת מייד. על רצפת הגלריה פרושים שטיחים משובצים, רהיטי עץ כהים וכבדים פזורים בחדרים הרבים, והאווירה אומרת אקסקלוסיביות דקדנטית. על רקע התפאורה הכבדה נראים צילומיה של עינת עריף-גלנטי, התלויים על הקירות, כמו מנסים לשחק משחק כפול – לנשום אוויר פסגות אקסקלוסיבי, וללעוג לדקדנס. ביקורים בגלריה, אגב, נערכים רק בתיאום מראש. חסרה סיגריהיש איפוק קדורני בעריף-גלנטי היא מדברת בשקט, בנועם. חושבת בין המשפטים, חזותה משדרת קינקיות מוקפדת. במגפיים גבוהים וטי-שרט צהובה, עם קרדיגן ופסים בשיער, חסרה רק סיגריה ארוכה-ארוכה להשלמת המראה. היא בת שלושים, נשואה לצלם יוסי גלנטי, ואמא ליהלי, בן שנתיים וחצי. בימים אלו היא מציגה בגלריה גולקונדה שתי סדרות צילום. הראשונה הוצגה בשנה שעברה במוזיאון הרצליה וכוללת פריימים מוקפדים ומעוצבים שמתייחסים למסורת של ציורי טבע דומם. הסדרה השנייה מאוחרת יותר וכוללת צילומים ישירים של אובייקטים בודדים כמו סבון, שוקולד, פירות ומנקה אבק.הבדלים בין שתי סדרות הצילומים ניכרים. המלאכותיות הנוצצת הוחלפה בתיעוד של תהליכי חיים וכליון. עומס הפרטים והקומפוזיציות הגדושות והמוקפדות נזנחו לטובת אובייקט בודד המונח בפשטות מול המצלמה. גם האור השתנה וכן הרקע הכהה. באופן כללי, נדמה שהדרמה הכללית שככה. עריף-גלנטי מחזקת את הרושם בדבריה. בסדרה הראשונה יש משהו מאד קר ומחושב היא מספרת. כל פריים בסדרה תוכנן במשך חודשים, אם לא שנים. הרגשתי שיש ביצירה כזו אמירה מאד ברורה. חשבתי שהעובדה שאלו סצנות מוכרות כל כך, תפטור את הצופה מהתבוננות יתר. קיוויתי שההכרה הזו תנטרל משהו, שתשחרר, שיגידו שהאסתטיקה ברורה כל כך שאפשר לעבור הלאה לעניינים מהותיים יותר.. אבל חלק מהקהל הסתכל ואמר משהו כמו יש פה את הסטיל-לייף והנה הומרוס והבדיחה נגמר. הלאה.הסדרה הזו הוצגה בתערוכה בשם דיאלוג עם הקלאסיקה, כשבעצם את אומרת שהדיאלוג עצמו בכלל לא מעניין אותך.העבודה הזאת הוצגה בתערוכה קבוצתית, ובתערוכה קבוצתית אתה מתפשר. אני לא מתבאסת מזה. עניין אותי להיות חלק מהמחקר ולראות את החוט שמקשר ביני ובין אמניות אחרות שבוחרות להשתמש בכלים דומים. אבל אולי בגלל זה אני מרגישה שהתערוכה בגולקונדה נכונה יותר, מדויקת יותר. היא נובעת מתוך מקום יותר מזוקק ולא מתוך ההיסטוריה של האמנות וגם אם אני לא יכולה להתנתק מהשפעות, אני כבר לא מרגישה צורך להגיד את השם שלהן בכל פעם. בכלל, היום אני קצת פחות מביעה דעה. אני עדיין מתבוננת בריקבון שסביבי, אבל כבר לא מרגישה צורך להגיד דברים טוטאלים כל-כך כמו בעבר. נכון, צריך לנפץ משהו מהותי בעולם. לנתץ את החשיבה הכלכלית, את היחס שלנו לבני אדם, לחברים שלנו ולילדים שלנו. שום דבר לא בסדר. אבל אם השום דבר לא בסדר הזה אני לומדת לחיות. מתחברת בקטנות. מתאהבת בתפוחילדותה של עריף-גלנטי עברה בקריית-יובל בירושלים (שיכון, אבל אהבתי את זה). היא ציירה מגיל צעיר ולמדה צילום במכללת הדסה. כשאין לה סבלנות להסתבך בהגדרות היא מציגה את עצמה כצלמת, אך מרגישה יותר כמו אמנית. לפני אמנית, לפני שנתיים חברה יחד עם בן-זוגה לקבוצת אמנים שהקימו את הגלריה השיתופית אגריפס 12 במרכז ירושלים. לדבריה, החברות בקבוצה תרמה רבות להתפתחות של עבודתה. העובדה שמדובר בגלריה שיתופית, שממומנת על ידי החברים ופועלת בלב מרכז הטרוגני כל כך כמו רחוב אגריפס, מכניסה דברים לפרופורציות. אני חושבת שבגיל ההתבגרות הרבה אנשים מנהלים סוג של שיחה עם המוות. יש מפגש בין עקרונות של איך העולם צריך להיראות ובין ההבנה שהוא לא יראה ככה לעולם. יש שיברון לב, משהו שותת דם ועמוס ברגשות וצבעים וכאב. עם הזמן – וזה לא שאני מרגישה כל כך מבוגרת – אבל עם הזמן ובמיוחד עם זה שיש לי ילד, הדברים נעשים יותר מורכבים. פתאום אני מבינה את חוסר הברירה של הריקבון והעובדה שאני מבינה זאת גורמת לי לקבל אותו ואפילו לאהוב אותו. דווקא הריקבון הופך נורא חושני בעיני. הוא מוכיח את החיות של הדבר. אני מוכנה לצלם את הפגם שבתפוח ולהתאהב בו יותר מאשר בתפוח עצמו. זה לא התפוח המושלם שרואים בפרסומות, אבל אני מאמינה לו. אז זהו, בגיל שלושים הנוצץ מפנה את מקומו לטובת הרקוב?אני עדיין אני ושאלות שהעסיקו אותי בעבר מעסיקות אותי גם היום. ההבדל הוא שזה כבר לא אני ואתה נשנה את העולם. אני על הקרקע פחות אסטרו, ולא מאמינה שאמנות יכולה לשנות הכל. זה לא אומר שאני לא אעשה יותר אמנות, זה רק אומר שהדברים נכנסים לפרופורציות.חשבת שתשני את העולם?כןבאמצעות צילום של טבע דומם?כן, כשאתה בא למשהו מבפנים, אתה יכול להכאיב הרבה יותר. זה מעורר ומגרה, יש המון חתרנות בהצלחה להכנס אל תוך מערכות ולגרום למערכת לשאול שאלות. אתה נכנס בשקט, מבלי לעורר מהומה ואז טראח! בימים אלו עובדת עריף-גלנטי על פרויקט של יציקות מפלסטיק. היא מתעניינת מאד בתהליכי חניטה של חומרים אורגאניים שבהם היא נאבקת בחומר במשך חודשים ולא מגיעה לשום מקום. פלסטיק זה פלסטיק זה פלסטיק. הוא קצת מזכיר צילום, כי גם כאן אני מקפיאה מצב, ועוסקת בחושניות שלו, בחיים הקפואים שלו. יש בתערוכה צמד צילומים, כשבאחד מופיע סבון ובשני מופיע שוקולד מקופלת. כשמצאתי אותם הם נראו לי כל כך דומים, בטקסטורה, בחומריות, עד שזה בכלל לא שינה אם זה סבון או מקופלת. הכל נראה כמו הכל, כל דבר הוא חיקוי של כל דבר והפיתוי החושני של סבון נראה בדיוק כמו הפיתוח החושני של שוקולד. דבר דומה קורה גם בצילומים של ממתקי הג'לי. ממתקי ג'לי הם ממתקים טוטאלים, הם הג'אנק-פוד של עולם הממתקים.מבחינה אסתטית אני מנסה לתמצת עכשיו, ליצור מעט, לבנות פשוט, עם פיין טיונינג נכון. בלי פטפטת. זה קצת יותר אמיץ להגיד לדברים במילה אחת או שתיים, מאשר לדבר הרבה.
יונתן אמיר,חוסר סדר מאורגן, 11 בדצמבר 2005
(הכתבה התפרסמה גם בכל העיר ובהעיר במתכונת מעט שונה)

דיאלוג עם הקלאסיקה
העבר קרס תחת משא ההווה? חמש אמניות נבחרו להחזיר עטרה ליושנה ונכשלו כישלון מבורךדיאלוג עם הקלאסיקה אוצר: דוד פיקלני, מרץ-מאי 2005, מוזיאון הרצליה חמש יוצרות התאחדו תחת הכותרת דיאלוג עם הקלאסיקה – תערוכה חדשה שעלתה השבוע במוזיאון הרצליה, באצירת דוד פיקלני. בטקסט של התערוכה מכריז פיקלני כי את הדיאלוג עם העבר הוא מנהל מתוך תחושה של משבר, משבר הנובע לדעתו מהדחף הקומפולסיבי של האמנות לחדש את עצמה שוב ושוב – דחף שמותח את השדה האמנותי אל הקצה, ולעיתים אף מעבר לכך. כדוגמאות למגמה זו הוא מביא את מופעי הכוס של אנני ספרינקל, את אורלאן שחפרה בגופה באמצעות פרוצדורות כירורגיות שונות, וכמובן את התערוכה סנסציה שהוצגה באוסף סאצ'י. רוב העבודות מנהלות עם העבר דיאלוג תוקפני. הן מחבלות בו, משבשות אותו, מבתרות אותו ובוראות מתוכו מציאות בדיונית. בהפוך על הפוך, הן מייצרות אוסף של פעולות שמאפיינות דווקא את המצב הפוסטמודרני דיאלוג עם הקלאסיקה, אם כן, מנסה לשקם את המתווה האמנותי הקלאסי, זה שקרס תחת הכאוס הנרקסיסטי ששוטף את עולם האמנות. מדוע נבחרו למשימה הזו דווקא נשים? האם כתגובת נגד להעדרן של נשים מהקלאסיקה? אולי בגלל הקישור הסטריאוטיפי שבין נשיות לסנטימנטליות, אולי בגלל חיבתן של נשים לנוסטלגיה. כך או כך, חמש האמניות נבחרו להחזיר עטרה ליושנה, ונכשלו במשימה הזו כישלון מבורך.רוב העבודות מנהלות עם העבר דיאלוג תוקפני. הן מחבלות בו, משבשות אותו, מבתרות אותו ובוראות מתוכו מציאות בדיונית. באופן אירוני, בהפוך על הפוך, הן מייצרות אוסף של פעולות שמאפיינות דווקא את המצב הפוסטמודרני שנגדו יוצא פיקלני. התערוכה אולי התכוונה לשרשר נראטיבים אמנותיים גדולים בעבודות עכשוויות, או לפחות לשלב בין חדש לישן, אך למעשה היא מנפצת את הנראטיבים הללו בחדווה כאוטית עדכנית....עינת עריף-גלנטי מציגה סדרה של תצלומים שמצטטים בצורה חבלנית מציורי טבע דומם מתקופת הרנסנס. בעבודה דומם עם הומר סימפסון היא מציבה ליד סדרה של ספרים גדולים את דמות הקרטון הגרוטסקית של הומר. הומר, סמל ה- האמריקאי, מקיים עם הטקסטים הקלאסיים דיאלוג אירוני של מה לי ולכם?. כדי להעצים את האירוניה שבפער בין התרבות הגבוהה ובין הנחיתות ההמונית שמייצגת הדמות הטלוויזיונית, הומר מוצג כפסל שיש לבן, אבל החיקוי הפיסולי הזול אינו מצליח להתגבר על המציאות שעליה הוא מחפה: סימפסון נותר סימפסון, והפסל אינו אלא מתקן פלסטיק ילדותי לאחסון סוכריות...
דליה מרקוביץ, 4 ביוני 2006  

ישן מפני חדש
יצירות מאמנות המערב הנחשבות בעינינו לקלאסיות משמשות עבור חמש אמניות המציגות במוזיאון הרצליה בסיס ליצירה חדשה, תוך ציטטים, התערבות ושינויים הנובעים מעצם יצירותיהן שלהן.דיאלוג עם הקלאסיקה – תערוכה קבוצתית במוזיאון הרצליה ...עינת עריף-גלנטי מתייחסת לציורים מן האמנות האיטלקית וההולנדית מן המאה ה- 17, בהם הופיעו קומפוזיציטות של פירות, כדי פרחים, כלי נגינה וכו'. כל אלה סימלו איכות ויופי. אך עריף-גלנטי מכניסה לעבודותיה אלמנטים חתרניים מתוך תרבות הצריכה העכשווית, כמו סוללות, תווי מחירים על גבי גבינה צהובה וכו'. גם כאן נעשה שילוב בין מוצרים נחותים לבין חפצים המשתייכים לאמנות הגבוהה, הקלאסית....
אורית לוטרינגר, על השרון, 15 באפריל 2005  

…A color photo series by Einat Arif-Galanti makes fun of the 16th – and 17th century genre of Netherlandish and Italian Vanitas paintings where still life of certain objects like a snuffed out candle, a skull or rip fruit became allegories for the brevity of life and the transience of earthly pleasures. In Galanti’s ingeniously updated groupings she introduces subversive details such as decayed food or flies feeding on fruit. Or, as in one instance, she replaces the dead pheasant traditionally included in Vanitas paintings with a toy rabbit hung upside down.

בעיני עצמן
פורנוגרפיה, ריקבון, דוגמנות והמאבק הנצחי בין המינים, ארבע אמניות צעירות מציגות מודלים של נשיות חדשה..... עינת עריף-גלנטי, 29, נמשכת לריקבון. הבל הבלים ביום הוא השם שהעניקה לסידרה של תצלומים שבוחנים את גבולות היופי תוך התייחסות לאמנות ההולנדית והאיטלקית מהמאה ה- 17. היא יוצרת קומפוזיציות מוזרות, לכאורה, כמו גיבוב של כלי נגינה ואגרטלים יקרים לצד מוצרים נחותים כמו חריץ של גבינה צהובה עם תאריך תפוגה ישן.אני לא מתעבת חפצים חדשים, אבל אוהבת הרבה יותר חפצים שרואים בהם את עקבות הזמן, כמו שריטה, אבק או איזשהו פגם. השילוב בין חפצים יוקרתיים וזוהרים לבין כאלה שממש אפשר להריח את הריקבון שנודף מהם עשוי לסנוור, לתעתע או להעלות גיחוך, אבל אני מקווה שהקהל יראה גם את המחאה. אנחנו צרכנים כפייתיים, שכל הזמן קונים עוד ועוד מוצרים כדי להחליף אותם, דקה לפני שהם מתכלים, במוצרים אופנתיים יותר שנחשבים ל'אין'. נראה לי שהעולם היה הרבה יותר שפוי בעבר, כשהיו ערכים, כשסבא וסבתא שלנו קנו מוצרים 'לכל החיים' ולא החליפו אותם בקצב שבו מחליפים תחתונים...
סמדר שיר, ידיעות אחרונות, 7 במרץ 2005  

הסתירה בפנים
עבודות הציור, הרישום, הצילום והמיצב בגלריה אגריפס-12 – המתייחסות כולן למושג אינטימיות – מספרות שהכל אינטימי ושום דבר אינו אינטימי... דווקא הציירים והרשמים הם המהרהרים על עצם המושג אינטימיות ומערערים על תקפותו, בשעה שהצלמים מביעים אותו. דוגמה לכך ניתן למצוא בעימות בין דמויות חסרות מין וזהות, שנרשמו בקווים אקסרסיביים בידי סירון רוטנברג ובין צילום של עינת עריף-גלנטי שתלוי על אותו קיר. זהו צילום דיגיטלי – הסטרילי מבין כל הצילומים – שמתאר מגע בין שני פירות פגומים במקצת, הנדמים לאיברי גוף. זוג הפירות מצליח ליצור רגע אינטימי ושקט, בשעה שבכלל לא ברור אם הדמויות חסרות המין של רוטנברג נמצאות במצב של חיבוק או של מאבק...
יונתן אמיר, כל העיר, 14 בינואר 2005